ost | Димитрија Рашљић

Црквенословенски (Јел.) Црквенословенски (Ост.) Црк-слв. (Парим. XII-XII в.) Српски (Атанацковић) Српски (Даничић 1865) Грчки (Ралфс) Латински (Tremellius) Латински (Vulgata Clem.) Латински (Nova Vulgata) Јеврејски (Мас.) Сирски (Пешита)

Призва́ же і҆саа́к̾ і҆а́кова и҆ благословї и҆̀, и҆ заповѣда е҆мꙋ гл҃ѧ, да не по́имеши жены̀ ѿ дще́рїи ханаа́нскиⷯ,

въставъ же ѿбѣжи въ междорѣ́чїе, въ домъ ваѳꙋ́илевъ ѿц҃а матере твоеѧ̀· ѿтꙋ́дꙋ поимѝ себѣ женꙋ ѿ дще́рий лава́на брата мт҃ре твоеѧ̀,

сеже б҃ъ мо́и блⷵви́тъ т҄ѧ, възрасти́тъ т҄ѧ, и҆ оу҆мно́жиⷮ т҄ѧ, и҆ да бꙋдеши въ собо́ръ ꙗ҆́зы́комъ·

И҆ да́стъ т҄и блⷵвенїе ѿц҃а моеⷢ‍҇ а҆враа́ма, тебѣ и҆ сѣмени твое̑мꙋ по тебѣ, прїа́ти землю̀ ѻ҆бита́нїѧ твое̑го, ю҆же дасть б҃ъ а҆враа́мꙋ·

Посла́ же і҆саа́къ і҆а́кова, и҆ ѻ҆ты́де въ междорѣчїе къ лава́нꙋ ваѳꙋилевꙋ си́рии̑нꙋ, къ бра́тꙋ же ревекы мт҃ре і҆а́ковлѧ і҆ и҆савлѧ·

Ви́дѣвъ же і҆савъ ꙗ҆́ко блⷵви і҆саа́къ і҆а̑кова, і҆ и҆же ѻ҆ты́и̑де въ междорѣ́чїе сѷрьско, поѧ́ти ѿтꙋ́дꙋ себѣ женꙋ̀· И҆ вънегда̀ блⷵви и҆ заповѣда е҆мꙋ гл҃ѧ, да не по́имеши жены́ ѿ дщерїи ханаа́нескъ,

и҆ послꙋша і҆а́ковъ ѿц҃а и҆ мт҃ре своеѧ̀, и҆ ѻ҆ты́де въ межⷣорѣчїе сѷрьско·

И҆ ви́дѣ і҆са́въ ꙗ҆́ко злы сꙋть дщери ханаа́ньскы преⷣ і҆саа́комъ ѿц҃емъ е҆го,

и҆ шеⷣ і҆са́въ къ и҆зма́илꙋ и҆ звѧ̀ мае̑леѳъ дще́рь и҆зма́ила сн҃а а҆враа́млѧ̀. сестрꙋ̀ навеѻ҆́ѳовꙋ женꙋ̀ предъ жена́ми свои҆̀ми ·

И҆ ѻты́иде і҆а́ковъ ѿ кла́дѧзѧ клѧ́твенаго, і҆ и҆зы́де в ха́раⷩ‍҇

и҆ ѻбрѣтеⷤ‍ⷷ мѣсто, и҆ оу҆спѐ т҄ꙋ слн҃це б҄о за́иде, и҆ вꙁ̑ѧ ѿ каменїа мѣ́ста того, и҆ положѝ възгла́вїе себѣ, и҆ оу҆спе на мѣстѣ тоⷨ,

и҆ видѣ со́нъ· И҆ с҄е лѣ́ствица оу҆твръждена на землѝ, е҆ѧⷤ‍ⷷ конеⷰ‍҇ досѧза́ше до нб҃си, и҆ агг҃ли бж҃їи въсхожда́хꙋ, и҆ нисхожда́хꙋ, по не́и,

г҃ь же оу҆твръжда́шесѧ на не́й, и҆ рече а҆́зъ б҃ъ а҆враа́мов̾ ѿц҃а твое̑го, и҆ б҃ъ і҆саа́ковъ, не бо́исѧ землѧ̀ и҆дѣже т҄ы спиши на не́и, тебѣ да́мъ ю҆̀ и҆ сѣ́мени твое̑мꙋ,

и҆ бꙋдетъ сѣмѧ твое ꙗ҆́ко пѣсоⷦ‍҇ зеⷨныи, и распространи́тсѧ до́ морѧ, и҆ до въсто́къ, и҆ запаⷣ, и҆ до сѣ́вера· И҆ блаⷢ‍҇словѧ́тсѧ ѻ҆ тебѣ вс҄и ꙗ҆́зы́ци зем̾нїи въ сѣ́мени твое̑мъ·

Се же а҆зъ с тобою, съхраню́ т҄ѧ, на всемъ пꙋтѝ а҆́може и́деши, и҆ възвращꙋ̀ т҄ѧ на землю̀ сїю́, ꙗ҆ко не ѻ҆ста́влю т҄ѧ до́ндеже сътворю̀ вс҄е е҆же гл҃аⷯ тебѣ·

И҆ въста́въ і҆аковъ ѿ сна̀ свое̑го, и҆ рече ꙗ҆ко е҆сть г҃ь въ мѣ́стѣ се́мъ, а҆́з же не вѣ́дѧхъ.

оу҆боꙗ҆́ же сѧ и҆ ре́че ꙗ҆́ко стра́шно мѣсто с҄е, нѣсть с҄е н҄о до́мъ бж҃їи, и҆ с҄и вра́та нбⷵнаа·

И҆ въста́въ і҆а́ковъ заѹ҆́тра, и взѧ̀ ка́мень и҆же б҄ѣ положи́лъ въз̾гла́вїе себѣ, и҆ поста́ви т҄о въ сто́лпъ, и҆ възлїѧ̀ е҆ле́й верхꙋ̀ е҆го,

и҆ прозва̀ і҆а́ковъ и҆́мѧ мѣстꙋ томꙋ доⷨ бж҃їй. оу҆лимаѹ́съ же б҄ѣ и҆́мѧ градꙋ пр́ьвѣе·

И҆ моли́сѧ і҆а́коⷡ‍҇ мл҃твою гл҃ѧ, а҆́ще г҃ь б҃ъ съ мно́ю и҆ да́ м҄ѧ снабди́т̾ на пꙋтѝ се́мъ, во́ньже а҆́зъ и҆дꙋ̀, и҆ да́сть ми хлѣ́бъ ꙗ҆сти, и҆ ри́зы ѻ҆блещи́сѧ,

и҆ възврати́тъ м҄ѧ съ ми́ромъ в до́мъ ѿц҃а мое̑го· И҆ да бꙋдет̾ м҄и г҃ь въ б҃ъ,

и҆ ка́мень се́ѝ е҆гоже поста́вихъ въ сто́лпъ, бꙋдеть м҄и въ до́мъ бж҃їи, и҆ ѿ всего̀ ꙗ҆́же м҄и дасѝ, и҆л҄и ѻ҆десѧтьствꙋ́ю тебѣ десѧти́нꙋ ·

Vocavit itaque Isaac Jacob, et benedixit eum, præcepitque ei dicens: Noli accipere conjugem de genere Chanaan:

sed vade, et proficiscere in Mesopotamiam Syriæ, ad domum Bathuel patris matris tuæ, et accipe tibi inde uxorem de filiabus Laban avunculi tui.

Deus autem omnipotens benedicat tibi, et crescere te faciat, atque multiplicet, ut sis in turbas populorum.

Et det tibi benedictiones Abrahæ, et semini tuo post te: ut possideas terram peregrinationis tuæ, quam pollicitus est avo tuo.

Cumque dimisisset eum Isaac, profectus venit in Mesopotamiam Syriæ ad Laban filium Bathuel Syri, fratrem Rebeccæ matris suæ.

Videns autem Esau quod benedixisset pater suus Jacob, et misisset eum in Mesopotamiam Syriæ, ut inde uxorem duceret ; et quod post benedictionem præcepisset ei, dicens: Non accipies uxorem de filiabus Chanaan:

quodque obediens Jacob parentibus suis isset in Syriam:

probans quoque quod non libenter aspiceret filias Chanaan pater suus:

ivit ad Ismaëlem, et duxit uxorem absque iis, quas prius habebat, Maheleth filiam Ismaël filii Abraham, sororem Nabaioth.

Igitur egressus Jacob de Bersabee, pergebat Haran.

Cumque venisset ad quemdam locum, et vellet in eo requiescere post solis occubitum, tulit de lapidibus qui jacebant, et supponens capiti suo, dormivit in eodem loco.

Viditque in somnis scalam stantem super terram, et cacumen illius tangens cælum: angelos quoque Dei ascendentes et descendentes per eam,

et Dominum innixum scalæ dicentem sibi: Ego sum Dominus Deus Abraham patris tui, et Deus Isaac: terram, in qua dormis, tibi dabo et semini tuo.

Eritque semen tuum quasi pulvis terræ: dilataberis ad occidentem, et orientem, et septentrionem, et meridiem: et benedicentur in te et in semine tuo cunctæ tribus terræ.

Et ero custos tuus quocumque perrexeris, et reducam te in terram hanc: nec dimittam nisi complevero universa quæ dixi.

Cumque evigilasset Jacob de somno, ait: Vere Dominus est in loco isto, et ego nesciebam.

Pavensque, Quam terribilis est, inquit, locus iste ! non est hic aliud nisi domus Dei, et porta cæli.

Surgens ergo Jacob mane, tulit lapidem quem supposuerat capiti suo, et erexit in titulum, fundens oleum desuper.

Appellavitque nomen urbis Bethel, quæ prius Luza vocabatur.

Vovit etiam votum, dicens: Si fuerit Deus mecum, et custodierit me in via, per quam ego ambulo, et dederit mihi panem ad vescendum, et vestimentum ad induendum,

reversusque fuero prospere ad domum patris mei: erit mihi Dominus in Deum,

et lapis iste, quem erexi in titulum, vocabitur Domus Dei: cunctorumque quæ dederis mihi, decimas offeram tibi.

וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹתֹ֑ו וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לֹ֔ו לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנֹ֥ות כְּנָֽעַן׃

ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנֹ֥ות לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃

וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃

וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃

וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם אֶל־לָבָ֤ן בֶּן־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו׃

וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֗ו כִּֽי־בֵרַ֣ךְ יִצְחָק֮ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וְשִׁלַּ֤ח אֹתֹו֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם לָקַֽחַת־לֹ֥ו מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֑ה בְּבָרֲכֹ֣ו אֹתֹ֔ו וַיְצַ֤ו עָלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנֹ֥ות כְּנָֽעַן׃

וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל־אָבִ֖יו וְאֶל־אִמֹּ֑ו וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם׃

וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָעֹ֖ות בְּנֹ֣ות כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו׃

וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת־מָחֲלַ֣ת ׀ בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־אַבְרָהָ֜ם אֲחֹ֧ות נְבָיֹ֛ות עַל־נָשָׁ֖יו לֹ֥ו לְאִשָּֽׁה׃ ס

וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃

וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּקֹ֜ום וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּקֹ֔ום וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּקֹ֥ום הַהֽוּא׃

וֽ͏ַיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשֹׁ֖ו מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בֹּֽו׃

וְהִנֵּ֨ה יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃

וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃

וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֽ͏ֶעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃

וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתֹו֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהוָ֔ה בַּמָּקֹ֖ום הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃

וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נֹּורָ֖א הַמָּקֹ֣ום הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃

וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ׃

וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּקֹ֥ום הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃

וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הֹולֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃

וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁלֹ֖ום אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהוָ֛ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃

וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃